לזכרו של ז'וזה סאראמאגו

ז'וזה סאראמאגו, מגדולי הסופרים בני זמננו הלך השבוע לעולמו. אני חוזרת במחשבותי אל בלתאזר ובלימונדה גיבורי סיפרו "דברי ימי מנזר". כן, בכל פעם שאני קוראת את הספר הזה, אני מתרגשת עד דמעות כמו לפגוש ידידים ותיקים ואהובים.
 

והנה, רק לפני שבועיים הייתי אצל קשישה בת 96. היא אומרת לי "קריאה זה החיים שלי, אני כל כך רוצה לקרוא". אבל יש לה קטרקט מתקדם שהרופאים כבר לא מוכנים לנתח והמרשם הנוכחי שלה הוא הכי מתאים לעיניה. אני לא מצליחה לעזור לה, אפילו משקפי קריאה מיוחדים לכבדי ראיה לא שיפרו את המצב. היא מצליחה לקרוא רק ספרים עם אותיות גדולות במיוחד, את כל הספרים בספריה של בית האבות היא כבר קראה והבת שלה לא מצליחה למצוא לה ספרים מתאימים.
 

אני רואה את האכזבה על פניה של הקשישה ושוב מתוסכלת מהנישה שבחרתי לעצמי.

בבית, הקשישה לא יוצאת לי מהראש ואני נזכרת שיש לי על המדף ספר של ז'וזה סאראמאגו – "הסיפור על האי הנעלם", שמודפס באותיות גדולות. אמנם יש לי אוסף כמעט מושלם של ספרי סאראמאגו, אבל, אני חושבת שספר אוהב שיקראו אותו. הוא לא רוצה להיות תקוע על המדף כאבן שאין לה הופכין – כמו ששר שלמה ארצי. אני גומרת אומר להביא לה אותו בפעם הבאה שאהיה שם.
 

רצה הגורל ולא עבר שבוע אני נקראת שוב לאותו בית אבות. אני לוקחת איתי את הספר ומיד בסיום הבדיקה רצה לחפש אותה בחדרה. החדר שלה נעול ואני קצת מודאגת. בסוף אני מאתרת אותה במפגש קבוצתי. ברגע הראשון היא לא מזהה אותי, לא ציפתה לבואי. "תראי שושנה, הבאתי לך משהו לקרוא". ואין אפילו צורך שהיא תודה לי כי מבעד לעיניה הבלות, מוכות הקטרקט, עולה אותו זיק של סקרנות ושמחה, ממש כמו אצל הבן שלי כשהוא מקבל ספר "יומנו של חנון" חדש.

​

​

​