הוזמנתי לבית חולים לחולי נפש למחלקה סגורה להתאים משקפיים לאחת החוסות. המתחם ענק, מוקף חומה ועליה גדרות תיל. שער ברזל גדול נפתח לקראתי בלי שום בעיה. "טוב", חשבתי לעצמי, "רק שיתנו לי גם לצאת בכזאת קלות".  האחות הראשית יוצאת לקראתי, אני מבררת פרטים לגבי הנבדקת: "היא מהוורבלים, שקטה, אין לך מה לדאוג".

הנבדקת מגיעה. אישה כבת ששים, מבטה כבוי, לא משתפת פעולה בבדיקה. עיניה עצומות כמעט לגמרי והיא אפטית לחלוטין. בעזרת האחות אני מצליחה לדובב אותה מעט. מתברר שמרשם המשקפיים שלה בערך מינוס 14, מרשם במימדים אסטרונומיים. זה אומר שהיא לא רואה דבר מעבר לקצה אפה וגם זה בקושי. מזה מספר שבועות היא ללא משקפיה שנשברו. לפי החוק היא בהגדרה של עיוורת. אני מתאימה לה גם מסגרת ומבטיחה להביא את משקפיים בהקדם. "אולי אני אתחיל לראות את העולם" היא אומרת בקול חלש ואני חושבת, "ממש מציאה גדולה העולם שלה. כל החיים במחלקה סגורה, אפילו לבדיקת ראיה לא יכולה לצאת".

לאחר ימים ספורים אני מביאה לה את המשקפיים. הפעם לא נותנים לי להיכנס: "המחלקה לא שקטה היום, עדיף שתישארי בחוץ". אני ממתינה בין שתי מערכות הדלתות. שוב באים החוסים להציץ בי, ביניהם אישה צעירה ויפה ממוצא אתיופי. "מעניין מה עבר עליה בחיים שהגיעה לפה בגיל כל כך צעיר" אני תוהה. הנבדקת נשלחת אלי, העירו אותה משינה. מבולבלת לגמרי, לא יודעת מה קורה איתה. ברגע שאני מרכיבה לה את המשקפיים פתאום אור בעיניה ולחישה קטנה "אני רואה", היא מביטה בי ולרגע נדמה לי שאני רואה חיוך קטן.