"טל מה שלומך? למה את לא פה?" הטלפון צלצל ביום חורפי באמצע ארוחת הערב.
"אנחנו מכירים?" שאלתי, "מה את לא מכירה אותי? זה מוטי"
      -          "אני לא מכירה שום מוטי" עניתי ושקלתי לנתק את הטלפון. מי זה החוצפן הזה? חשבתי.
-          "אני צריך בדיקת ראיה לאמא שלי."
-          "איפה היא נמצאת?"
-          "במושב אחרי אשקלון."
-          "מצטערת, אני לא מגיעה עד לשם."
-          "תגידי כמה, אני מוכן לשלם כל מחיר."
התלבטתי מעט ונקבתי בסכום שנראה לי סביר.
"אין בעיה", מוטי הסכים מיד, "היכנסי עכשיו לאוטו ובואי."
השעה 7 בערב, חושך, גשם, לפחות שעה נסיעה לכל כיוון, לא בא בחשבון.
מוטי לא הרפה: "מה הבעיה? בואי מיד, אני לא מבין למה את עוד לא באוטו."
"אם זה כל כך דחוף אני מוכנה לפנות את מחר בבוקר" עניתי. הוא המשיך ללחוץ אבל התעקשתי ולבסוף בלית ברירה הוא הסכים וקבענו לבוקר שלמחרת.
 
אני חוששת: גם מושב מרוחק, גם הלחץ מצידו לבוא מיד, גם מוכן לשלם כל מחיר וגם צורת דיבור משונה. אולי זאת מלכודת? בהתייעצות עם המשפחה אבא שלי מתנדב להצטרף אלי.
 
למחרת בבוקר הגענו למושב. מוטי קבל את פנינו והתגלה כאדם מלא אופטימיות ובעל חוש הומור מיוחד, נרגעתי ואבא שלי נשאר להמתין לי באוטו.
האם בת כ-65 חולה בסרטן. מסביבה שלוש בנות ועוד כמה בני משפחה המטפלים בה במסירות. מוטי שלא יכול לראות את אימו במצב זה נשאר בחוץ. כל בני המשפחה צפו בבדיקה בחרדת קודש. האם חלשה מאוד. בקושי החזיקה מעמד בבדיקה, ומידי פעם נזקקה להפסקה למנוחה ולשתיה. קשה להאמין עד כמה פעולה פשוטה כמו הקראת מספרים מהלוח יכולה להיות מפרכת לאנשים במצב שלה. בבדיקה התברר שבעין אחת היא לא רואה בכלל בגלל מחלת ילדות ובעין השניה יש עליה מאוד גדולה במרשם. הזהרתי את בני המשפחה שיתכנו שינויים נוספים במרשם ונתתי שתי אפשרויות לעדשות, עדשה אחת טובה יותר אך יקרה בהרבה. לא הייתה בכלל התלבטות - הם רצו את הכי טוב שיש בשביל אמא שלהם. נזכרתי בצער במקרים אחרים שאנשים חסכו על בן משפחתם במחשבה שכבר אין טעם להשקיע... (ראו "סיפור ליום כיפור" בסיפורים אישיים באתר).
 
כבר למחרת בבוקר טלפון ממוטי: "המשקפיים מוכנים?", הסברתי שהעדשות בתהליך יצור במפעל וזה לוקח כמה ימים. מוטי לא הרפה, התקשר כל יום, לחץ וכעס, אבל קצרה ידי מלהושיע, הבטחתי שוב ושוב שברגע והמשקפיים יהיו מוכנים אבוא למסרם.
וכך היה: כעבור כשבוע, מיד כשקיבלתי את המשקפיים שמתי פעמי למושב בדרום. האם קיבלה את פני במיטה, בקושי התיישבה להרכיב את המשקפיים. מיד כשהרכיבה דחקו בה כל בני משפחתה: "את רואה? את רואה?" האם הנהנה בראשה וחזרה לשכב.
כעבור שבוע התקשרתי לשאול לשלום האם. מוטי נשמע קצת פחות אופטימי אבל אמר שהמשקפיים בסדר. לאחר כעשרה ימים מוטי התקשר: "אמא נפטרה למחרת היום שהתקשרת, אתמול קמנו מהשבעה. בגלל זה לחצתי כל כך", אמר בקול חנוק, "רצינו שלפחות היא תספיק לראות אותנו בימיה האחרונים. תודה לך".