"הכיני עצמך לדירה מעופשת", אני אומרת לחברתי, שמתלווה אלי לבדיקה של קשיש במרחק הליכה מביתי. ברם, המציאות עולה על המצופה וריח כבד של משתנה ציבורית עולה מחלון דירת הקרקע. המצב בפנים אף יותר גרוע, דירת חדר מצחינה שלא נוקתה כבר שנים. הקשיש, מתמטיקאי בדימוס שנראה כמו פרופסור מפוזר, אינו מוטרד מסביבתו. הוא מוקף בערימות ספרי מדע ופילוסופיה שהם לדבריו חבריו הטובים ביותר, אך לאחרונה מתקשה בקריאתם. הפרופסור החביב "נרגש לקראת הבדיקה" ומקווה שיוכל לחזור לקרוא שוב בספרים כמו בימים עברו. אני מצליחה לעזור לו והוא מזמין משקפי קריאה. 

אחרי הביקור חברתי מסרבת להאמין: "איך בן אדם אינטליגנטי ומשכיל כל כך הביא עצמו לחיות במצב כזה?" אני מושכת בכתפי, קטונתי מלתת הסברים. אבל המחשבה עליו לא נותנת לי מנוח.
 

אח"כ החברה הולכת להתנדב לראשונה בצער בעלי חיים וחוזרת מזועזעת מהתנאים הקשים של החיות במקום. בלהט האירועים נראה ששכחה מהביקור של הבוקר. אני שואלת אותה: "אז מי לדעתך חי במצב יותר גרוע, הכלבים והחתולים בצער בעלי חיים או הפרופסור?" "אוי", היא נזכרת, "הפרופסור במצב הרבה יותר גרוע, בצער בעלי חיים לפחות מנקים כל יום".
אני מחליטה לדווח על העניין ללשכת הרווחה העירונית. העובדת הסוציאלית מכירה את הקשיש, אך לא מודעת להזנחה המתמשכת. היא מברכת על הדיווח, ומבטיחה לטפל בעניין.
 

לאחר מספר ימים, כשהמשקפיים מוכנים אני מתקשרת לפרופסור לתאם מסירה. הוא לא עונה אבל אני יודעת שהוא בבית, ומכיוון שהוא כבד שמיעה, בוודאי אינו שומע את הטלפון. אני מחליטה לגשת ללא תיאום. דופקת ומצלצלת ארוכות בדלת, אבל הרדיו שדולק בקולי קולות לא מתיר לדפיקות שלי שום סיכוי ואני פותחת בעצמי את הדלת שאיננה נעולה.
 

הפרופסור שש לקראתי, אני מוסרת לו את המשקפיים החדשים לניסיון. עם כל שנות הניסיון שלי הרגע הזה תמיד קיים: בין הנקודה שהלקוח מרכיב את המשקפיים החדשים ועד  קבלת האישור ממנו, אני תמיד עוצרת את נשימתי. הפעם הרגע הזה ארוך במיוחד. הפרופסור לוקח ספר מתמטיקה עם נוסחאות הכתובות באותיות קטנות ודקות ומעיין בו ארוכות. אני מתאפקת לא לשאול, מחכה לתגובתו שמתאחרת להגיע: "לא רק שאני רואה יותר טוב, אני גם מבין יותר טוב". הוא אומר וחיוך גדול נסוך על פניו.