הצרפתיה השותקת

את השפה הצרפתית אף פעם לא למדתי ולכן כשנקראתי לבדוק קשישה שאינה דוברת שום שפה אחרת, דאגתי לשנן כמה משפטים וכמובן את הסְפָרוֹת.

באחד מבתי האבות היותר מוזנחים בהם ביקרתי, במחלקת תשושי הנפש, ישבה אשה קטנה ושתקנית. אמנם היא דמנטית בשלב מתקדם, אך את המעט שהיא מסוגלת לתקשר אין לה עם מי. איש במחלקה אינו דובר צרפתית, לא הדיירים האחרים וגם לא האחיות. רק אחות אחת יודעת כמה מילים. כך היא יושבת לה בודדה ושקטה, מנותקת מכל הנעשה במחלקה.
דוד, העובד הסוציאלי של בית האבות שמלווה אותי מנסה לדובב אותה, "קוֹמוֹן סַה-וַוה, אדית, בְיֵין?" אבל היא לא עונה. דומה ששכחה אפילו את הצרפתית שבפיה.

לסיפור המלא



 
 
הפרופסור

"הכיני עצמך לדירה מעופשת", אני אומרת לחברתי, שמתלווה אלי לבדיקה של קשיש במרחק הליכה מביתי. ברם, המציאות עולה על המצופה וריח כבד של משתנה ציבורית עולה מחלון דירת הקרקע. המצב בפנים אף יותר גרוע, דירת חדר מצחינה שלא נוקתה כבר שנים. הקשיש, מתמטיקאי בדימוס שנראה כמו פרופסור מפוזר, אינו מוטרד מסביבתו. הוא מוקף בערימות ספרי מדע ופילוסופיה שהם לדבריו חבריו הטובים ביותר, אך לאחרונה מתקשה בקריאתם. הפרופסור החביב "נרגש לקראת הבדיקה" ומקווה שיוכל לחזור לקרוא שוב בספרים כמו בימים עברו. אני מצליחה לעזור לו והוא מזמין משקפי קריאה.
לסיפור המלא




 מי יודע מה זה גו"ח אדז"ט

אתמול ביקרתי אצל לקוח חדש. גר עם ביתו
בקושי הולך, וגם הבת שלו מתקשה בהליכה
לא יודעת איך הם מסתדרים
ומקבלים רק 9 שעות עזרה בשבוע מביטוח לאומי.

כששאלתי לתאריך הלידה שלו
ידע רק שנולד ב 1923
בשבת תשובה
ולא ידע תאריך לועזי.
שאלתי, אף פעם לא בררת?
אמרו שלא.

לסיפור המלא


מבט אחרון

"טל מה שלומך? למה את לא פה?" הטלפון צלצל ביום חורפי באמצע ארוחת הערב.
"אנחנו מכירים?" שאלתי, "מה את לא מכירה אותי? זה מוטי"
"אני לא  מכירה שום מוטי" עניתי ושקלתי לנתק את הטלפון. מי זה החוצפן הזה? חשבתי.
-          "אני צריך בדיקת ראיה לאמא שלי."
-          "איפה היא נמצאת?"
-          "במושב אחרי אשקלון."
-          "מצטערת, אני לא מגיעה עד לשם."
-          "תגידי כמה, אני מוכן לשלם כל מחיר."
התלבטתי מעט ונקבתי בסכום שנראה לי סביר.
"אין בעיה", מוטי הסכים מיד, "היכנסי עכשיו לאוטו ובואי."
השעה 7 בערב, חושך, גשם, לפחות שעה נסיעה לכל כיוון, לא בא בחשבון.
מוטי לא הרפה: "מה הבעיה? בואי מיד, אני לא מבין למה את עוד לא באוטו."
"אם זה כל כך דחוף אני מוכנה לפנות את מחר בבוקר" עניתי. הוא המשיך ללחוץ אבל התעקשתי ולבסוף בלית ברירה הוא הסכים וקבענו לבוקר שלמחרת.
 אני חוששת: גם מושב מרוחק, גם הלחץ מצידו לבוא מיד, גם מוכן לשלם כל מחיר וגם צורת דיבור משונה. אולי זאת מלכודת?


לסיפור המלא










 ביקור במוסד לחולי נפש

הוזמנתי לבית חולים לחולי נפש למחלקה סגורה להתאים משקפיים לאחת החוסות. המתחם ענק, מוקף חומה ועליה גדרות תיל. שער ברזל גדול נפתח לקראתי בלי שום בעיה. "טוב", חשבתי לעצמי, "רק שיתנו לי גם לצאת בכזאת קלות".  האחות הראשית יוצאת לקראתי, אני מבררת פרטים לגבי הנבדקת: "היא מהוורבלים, שקטה, אין לך מה לדאוג", אומרת האחות הראשית. שתי מערכות של דלתות, שנפתחות רק בעזרת כרטיס מיוחד ואני בתוך המחלקה. כששה גברים בגילאים שונים עומדים מפוזרים בחדר ובוהים בי בעיניים ריקות. כמה חוסים נוספים יושבים על ספסלים או על הרצפה, חלקם מבצעים תנועות קטטוניות. אני נזכרת בסרט קן הקוקייה. אותו דבר רק אמיתי.
לסיפור המלא






 שמחת קריאה

ז'וזה סאראמאגו, מגדולי הסופרים בני זמננו הלך השבוע לעולמו. אני חוזרת במחשבותי אל בלתאזר ובלימונדה גיבורי סיפרו "דברי ימי מנזר". כן, בכל פעם שאני קוראת את הספר הזה, אני מתרגשת עד דמעות כמו לפגוש ידידים ותיקים ואהובים.
והנה, רק לפני שבועיים הייתי אצל קשישה בת 96. היא אומרת לי "קריאה זה החיים שלי, אני כל כך רוצה לקרוא". אבל יש לה קטרקט מתקדם שהרופאים כבר לא מוכנים לנתח והמרשם הנוכחי שלה הוא הכי מתאים לעיניה. אני לא מצליחה לעזור לה, אפילו משקפי קריאה מיוחדים לכבדי ראיה לא שיפרו את המצב.

לסיפור המלא










 משקפיים של מישהו אחר

מרים הזמינה אותי לבדוק את אמה יהודית שנמצאת במחלקה סעודית בבית אבות. מרים הרגישה שאמה אינה רואה היטב למרות שאיננה מתלוננת וזאת משום שהיא מכונסת בתוך עצמה וכמעט שאינה מגיבה לסביבה. יהודית לא שיתפה פעולה ונאלצתי להרים את עפעפיה בידי לצורך הבדיקה. התברר שהמשקפיים שיהודית מרכיבה מזה מספר שנים היו במרשם שונה לחלוטין ממה שהיתה זקוקה לו. כנראה שבטעות בשלב מסוים מישהו הרכיב לה משקפיים שלא היו שלה והיא לא ידעה להתלונן על כך. במשקפים האלו היא לא יכלה לראות דבר! תוך מספר ימים הבאתי לה משקפיים חדשים במרשם המתאים והשינוי היה מידי: פתאום התחילה לראות דברים ואפילו אמרה שהיא רואה היטב! 









 
סיפור ליום כיפור
 
בתחילת חודש ספטמבר התקשרה אלי אישה שרצתה להזמין ביקור להתאמת משקפיים עבור שכנתה. השכנה, כך התברר, קשישה בת 96 שאיבדה את משקפיה. מרותקת למיטה בשכיבה, ובקושי יכולה להתרומם לישיבה.
"אין לה קרובי משפחה?" שאלתי.
"יש לה בן אבל הוא לא ממש מתעניין בה." אמרה השכנה, "שאלתי אותו מה עם משקפיים חדשים לאימו אבל הוא כנראה חושב שהיא הולכת למות בקרוב ואין טעם להשקיע במשקפיים חדשים".
התקוממתי מאוד! הרי הראיה זה הדבר האחרון שנשאר לה. עוד התברר כי הקשישה ניצולת שואה ולמיטב ידיעתי ניתן לקבל החזר על המשקפיים, אך השכנה לא רצתה לשמוע: "בשביל זה אני צריכה לבקש פרטים מהבן ואני לא רוצה כי הוא יגיד שאין צורך. החלטתי לתת לה מתנה ליום הולדתה ה-96 - משקפיים על חשבוני". השיחה התקיימה יום לפני שיצאתי לחופשה בחו"ל והבטחתי להתקשר דבר ראשון כשאני חוזרת לארץ לפני יום כיפור, ולהכין משקפיים במינימום מחיר.
הסיפור הזה לא יצא לי מהראש בכל מהלך החופשה שלי ואכן דבר ראשון עם חזרתי, התקשרתי לשכנה. קבענו ליום שלישי מיד אחרי יום כיפור. נשאר רק שהשכנה תודיע לקשישה על הביקור.
במוצאי יום כיפור התקשרה השכנה ואמרה שכבר שלושה ימים היא דופקת על דלת הקשישה בלא מענה. קבענו שלא אצא אליה למחרת בלי שנדבר קודם. למחרת בבוקר התקשרה השכנה ואמרה שהקשישה נפטרה בערב יום כיפור. מה רבה הייתה אכזבתה שלא הספיקה להעניק לה את המשקפיים. חשבתי לעצמי, הקשישה צדקת משום שנפטרה ביום כיפור, אבל השכנה שתחיה, צדקת לא פחות. איחלתי לה שתזכה לעוד הרבה מעשים טובים. 









 
תמיד אפשר לעזור

זומנתי לביתה של נחמה (שם בדוי), בת 94, שעברה 2 אירועים מוחיים, משותקת 4 גפיים, עם אובדן שדה ראיה חמור וצניחת עפעפיים קשה. מצב רוחה היה ירוד והייתה אפאטית לסביבה. הבדיקה הייתה קשה ונאלצתי לעשות מספר הפסקות למנוחה ולאכילה. בסוף הבדיקה המלצתי על שני זוגות, אחד למרחק ואחד לקריאה והבאתי אותם לאחר מספר ימים. כהרגלי התקשרתי לאחר כשבוע, ושאלתי את ביתה של נחמה מהי תגובת אמה למשקפיים. "אל תשאלי" אמרה הבת, ואני נבהלתי, "מה קרה?" שאלתי, "משהו לא בסדר?", "חס וחלילה" אמרה הבת, "אמא הפכה לבן אדם חדש, היא צופה בטלוויזיה, קוראת, מתקשרת עם הסביבה ומצב רוחה השתפר פלאים!". הבת הודתה לי שוב ושוב על השרות ועל המשקפיים. למותר לציין שזה עשה לי את היום. מה יותר משמח מתוצאה כזאת? ושוב למדתי שלעולם אסור לוותר...






 



 

לעולם לא מאוחר לראות היטב

אנה (שם בדוי), אשה בת 92 ממושב באזור השרון הפסיקה לנהוג מזה מספר חודשים. מכיוון שלא רצתה להטריד את ילדיה לקחתה לביקור בחנות משקפיים, הזמינה אותי לבדיקה בביתה. בשיחה מקדימה גיליתי שאנה נוהגת לעצום עין אחת ובבדיקה אכן התברר שהיא סובלת מפזילה קלה, מה שגורם לה לראות כפול ולכן היא עוצמת את אחת מעייניה. כמו כן התלוננה על הטרחה בהחלפה התדירה של משקפי המרחק ומשקפי הקריאה. התאמתי לה משקפי מולטיפוקל (רב מוקדיים) עם תיקון לבעיית הפזילה (פריזמה). מה רבה הייתה שמחתה כשקיבלה את המשקפיים החדשים. "בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי אני יכולה להסתכל בשתי העיניים גם יחד! אפילו הצלחתי להשחיל חוט במחט!". גם ההסתגלות למולטיפוקל הייתה מהירה. לאחר שהסברתי לה כיצד יש להתנהג עם המשקפיים החדשים, לא הסירה אותם עוד אלא כשהיא הולכת לישון! 









מחמם את הלב

קרובתה של הסופרת והמשוררת אביבה אורשלום הזמינה אותי לבדיקה, לאחר שאיבדה את משקפיה באשפוז בבית חולים. אביבה סבלה ייסורים קשים אך בסבלנות ועם מספר הפסקות סיימנו את הבדיקה. אביבה, אופטימית ואצילת נפש שהגדירה עצמה כאוהבת "פרחים, ציפורים ואנשים" הזמינה משקפיים חדשים. איחלתי לה שתספיק לכתוב עוד הרבה ספרים. כשבוע לאחר המסירה התקשרתי לשאול מה שלומה ואיך היא מסתגלת למשקפיים. הבנתי שהיא במצב קשה אך רואה טוב, והיא שוב הודתה לי וקראה לי "המלאך שלי". לאחר מספר ימים התקשרה קרובתה לספר לי שאביבה נפטרה. המשקפיים שהיא לא הספיקה ליהנות מהם נשארו כחדשים והמשפחה הביעה רצונה לתרום אותם למעוטי יכולת. נזכרתי באשה שהיתי אצלה בביקור זה מכבר, אך לא יכלה לעמוד בהוצאות משקפיים חדשים. הכנתי לה זוג חדש עם עדשות בהתאם למרשם שלה. אמרתי לקרובתה שאני בטוחה שאביבה הייתה שמחה לשמוע על התרומה והיא הסכימה איתי בכל לב. 







עד היום האחרון

זומנתי לביתו של חולה סרטן. כוחו של האיש לא עמד לו בבדיקה, ונאלצנו לסיים אותה כשהוא שכוב במיטתו. תוצאות הבדיקה הראו שניתן לשפר את הראיה שיפור ניכר, ואכן האיש הזמין משקפיים למרחק ולקריאה. לאחר כחודש, האיש נפטר. ביתו סיפרה לי שהוא השתמש במשקפיים עד ימיו האחרונים, והצליח לקרוא ולצפות בטלוויזיה. שוב נוכחתי כמה חשובה איכות הראיה בכל גיל ובכל מצב. 









לפעמים העזרה היא מנטלית

נקראתי לבית אבות סעודי לבדיקה לאריה (שם בדוי), איש ערירי ומתבודד שאיבד את משקפיו. בבדיקה התברר שהשיפור שניתן להשיג בעזרת משקפים הוא מזערי, ולכן המלצתי לא להזמין משקפיים חדשים. אולם אריה התעקש שהוא רוצה משקפיים. בהתייעצות משותפת עם האחות והעובדת הסוציאלית, הוחלט לכבד את רצונו. ואכן לא היה מאושר ממנו כשקיבל את משקפיו החדשים. גם בשיחה עם העובדת הסוציאלית לאחר מספר ימים, התברר שאריה משתמש במשקפיים וקורא איתם שעות רבות. אוקי, חשבתי לעצמי, לפעמים הכל בראש. מי אני שאחליט מה הכי טוב בשבילו? 








 
כלבים אוהבים משקפים?

הזמינה אותי לביתה רינה (שם בדוי), אשה בשנות השישים לחייה. אשת קריירה עסוקה ששונאת לבקר בחנויות ולחפש חניה, המודעת להופעתה החיצונית ותמיד לבושה בשיא האופנה. היא הנחתה אותי בסוג המסגרת ואכן הבאתי לה מספר רב של מסגרות מתוכן היא בחרה מסגרת יוקרתית שמצאה חן בעיניה במיוחד. רינה השקיעה כסף רב בעדשות דקות ומתחלפות בשמש (פוטופלסטיק). לא עבר שבוע ממסירת המשקפיים והנה כלב לעס את משקפיה והיא התקשרה אלי שהיא רוצה זוג חדש. מה פתאום, אמרתי לה, השקעת הרבה כסף וחבל להשקיע בזוג חדש. אני אמצא פתרון. אולם בשיחה עם ספק המסגרות התברר שלא ניתן להשיג זוג זהה חליפי. לא הייתה ברירה והבאתי לה סדרה חדשה של מסגרות מתוכן היא בחרה מסגרת יפה ואף יקרה יותר. ללא תוספת תשלום העברנו את העדשות מהמשקפיים הלעוסים למסגרת החדשה. נקווה שהכלב כבר שבע ממשקפיים... 

סיפורים אישיים

 
טל טפר, אופטומטריסטית - אופטיקה עד הבית | 0523223516