את השפה הצרפתית אף פעם לא למדתי ולכן כשנקראתי לבדוק קשישה שאינה דוברת שום שפה אחרת, דאגתי לשנן כמה משפטים וכמובן את הסְפָרוֹת.

באחד מבתי האבות היותר מוזנחים בהם ביקרתי, במחלקת תשושי הנפש, ישבה אשה קטנה ושתקנית. אמנם היא דמנטית בשלב מתקדם, אך את המעט שהיא מסוגלת לתקשר אין לה עם מי. איש במחלקה אינו דובר צרפתית, לא הדיירים האחרים וגם לא האחיות. רק אחות אחת יודעת כמה מילים. כך היא יושבת לה בודדה ושקטה, מנותקת מכל הנעשה במחלקה.
דוד, העובד הסוציאלי של בית האבות שמלווה אותי מנסה לדובב אותה, "קוֹמוֹן סַה-וַוה, אדית, בְיֵין?" אבל היא לא עונה. דומה ששכחה אפילו את הצרפתית שבפיה.

בינתיים מגיע קלידן למחלקה, מתחיל להנעים את זמנם של הדיירים בנגינה על אורגן והם מצטרפים אליו בשירה. אני מאלתרת עמדת בדיקה בחדר צדדי שמשמש לתחזוקה. אדית הקשישה, שבתחילה אינה רואה אפילו את הספרות הגדולות ביותר, משתפת פעולה. לאט לאט אנו  מתקדמות במורד לוח הבדיקה, כשהיא מצליחה לקרוא ספרות יותר ויותר קטנות. מבעד לדלת אני שומעת שירי מחתרות, כנראה שזה הנושא להיום לקראת יום העצמאות הקרב. דוד עוזב את החדר ואני שומעת אותו מבקש מהקלידן לנגן שירים על "עצב".

"למה עצב?" אני תוהה וממשיכה בבדיקה, שבסיומה אדית כבר יכולה להוציא רשיון נהיגה, לפחות מבחינת חדות הראיה. הגיע הזמן לבחור מסגרת ואני יוצאת לקרוא לדוד.

דוד לא נמצא ואני מתחילה בהתאמת המסגרת בלעדיו. לאחר מספר דקות הוא מופיע, נסער. "חיפשתי אותך" אני אומרת. "אני חייב לך הסבר" דוד עונה, "אחד הדיירים היה בצעירותו חבר באצ"ל, והוא לא אהב שניגנו שירים של הפלמ"ח, כי הפלמחניקים הלשינו עליו לבריטים", והוא ממשיך, "כשראיתי כמה הוא עצוב ביקשתי מהקלידן שינגן שירים על אצ"ל. ברגע שהקלידן התחיל לנגן את 'קרב קסטינה' של מיכאל אשבל ('ללא דרך הגונדה צועדת'), הדייר כאילו התעורר לחיים, התחיל למחוא כפיים ולשיר כמו שלא ראיתי אותו מעולם. לא יכולתי להתאפק והתחלתי לבכות, אז הלכתי לכמה דקות להרגע."

עכשיו הבנתי, הוא ביקש שיר על "אצ"ל" ולא על "עצב".

אנחנו משלימים את בחירת המסגרת. כמה ימים לאחר מכן אני מגיעה עם המשקפיים החדשים. זה ערב יום העצמאות ודוד מתפנה מטקס יום הזיכרון שמתקיים במקום ומצטרף אלי. אנחנו מוצאים את אדית יושבת כהרגלה בצד ושותקת. היא אינה משתתפת בטקס. אני מרכיבה על עיניה את המשקפיים החדשים. לאחר רגע קצר פרץ מפיה שטף של משפטים בצרפתית, בתוכם ניתן היה להבחין במילות תודה וברכה. חיוך גדול ונדיר של שמחה עלה על פניה האטומות עד כה. את השפה דוד ואני לא מבינים, אבל את השמחה דווקא כן: הפעם שנינו בוכים.

הצרפתייה השותקת

 
טל טפר, אופטומטריסטית - אופטיקה עד הבית | 0523223516